ימים נוראים

לפני כמה שבועות ציירתי אישה צעירה מחזיקה תינוק, צעירה מקסיקנית, או בחורה שחיה במרכז אמריקה בלב עיירה צבעונית ולחת אקלים. הסתכלתי בציור. ראיתי שציירתי התחלה, וחיבוק, ואהבה וחמלה.
עכשיו, כבר אמצע יולי של 2014, מציאות שמרגישה כמו חלום בלהות מתמשך. לא חלום.
שבתי לציור הזה, הוספתי לו גבות לאמא, ועוד מעט צבע. כעת אני רואה אישה צעירה שהולידה תינוק לעולם שיש בו הרבה טוב וגם- חוסר הבנה ועצב. האמא רוצה לשמור על התינוק שלה. רוצה לחבק אותו חזק ולהגן עליו מכל רע, מכל מכה ומכל עצב.
בימים האחרונים אני ניצבת חסרת אונים במקום שבו אני צריכה לעמוד איתנה ורגועה ולתת לילד הסבר הגיוני המתאים להבנתו על המצב הטרגי באיזורנו.
הילדים יודעים לשחק, להשתולל ולשמוח בזמן שהראש מתרוצץ במחשבות ומסרב לאפשר לי לתפקד כרגיל.
מתחברת כמו מסוממת לאינטרנט ושומעת דיווחים שמזינים את העצב. אבל אי אפשר להתעלם.
ימים קשים, ימים נוראים, מחכה להפסקה ורגיעה שממאנת לבוא.
https://www.youtube.com/watch?v=6drfp_3823I